הָאֲבָנִים תִּזְעַקְנָה – הָאָרֶץ צְעִירָה

במעבדות ובאתרי קידוח ברחבי העולם, מדענים מודדים מזה זמן רב את ההליום הנוצר כאשר אורניום ותוריום מתפרקים עמוק בסלעי כדור הארץ. מה שלרוב אינו מפורסם היא העובדה הפשוטה שהליום הוא אחד הגזים הנדיפים ביותר בטבע. הוא חומק דרך מינרלים, דולף מבעד לסדקים מיקרוסקופיים, ועולה דרך קרום כדור הארץ. אילו הסלעים שמתחת לרגלינו היו באמת בני מיליארדי שנים, כל זכר לאותו הליום היה אמור להיעלם מזמן. אולם, כאשר חוקרים בחנו גבישי זירקון שהופקו מגרניט עמוק בניו מקסיקו, הם מצאו כמויות אדירות של הליום שעדיין לכודות בתוכם. גבישים זעירים אלו היו חמים, נתונים תחת לחץ, ומלאים באורניום. בציר זמן של ארץ קדומה, הם היו אמורים להתרוקן לפני עידנים. לאחר מכן, פיזיקאים מדדו באיזו מהירות דולף ההליום מתוך גבישי הזירקון הללו בטמפרטורות שונות. התוצאה הייתה מדהימה. בטמפרטורות שנמדדו בדגימות העמוקות ביותר, ההליום היה אמור להימלט תוך פחות מ-100,000 שנים, לא מיליארדים. אך גבישי הזירקון עדיין הכילו עד 58 אחוזים מההליום שנוצר מהתפרקות האורניום שבהם. כאשר המדענים השתמשו בשיעורי דיפוזיה אמיתיים אלה כדי לחשב כמה זמן ההליום היה לכוד, התשובה הצביעה בעקביות על כליאה של כששת אלפים שנים בלבד, טווח זמן התואם היטב למסגרת הזמן המקראית. במילים אחרות, ההליום מתפקד כשעון טבעי, ושעון זה אינו תואם את תיאוריית 'הזמן העמוק'. הוא תואם את ספר בראשית. אפילו האטמוספירה מהדהדת את האמת הזו. אילו כדור הארץ היה בן מיליארדי שנים, הזרימה המתמדת של הליום מהתפרקות רדיואקטיבית הייתה אמורה למלא את שמיינו בכמות הליום גדולה הרבה יותר מזו שאנו מוצאים כיום. במקום זאת, האטמוספירה מכילה רק שבריר זעיר ממה שתיאוריית הזמן העמוק הייתה דורשת. הליום בסלעים. הליום באוויר. שניהם מספרים את אותו הסיפור. הארץ צעירה. התיעוד המקראי מהימן. תיארוכים חילוניים נשענים על הנחות יסוד. דְבַר אלוהים נשען על סמכותו, וזוהי ראיה פיזית.